כל חקיקה של הכנסת עשויה להגיע להצבעה במשאל עם: חוקי יסוד יובאו תמיד למשאל עם, וחוקים רגילים יובאו למשאל עם אם 1% מהציבור רוצה בכך. משום כך, המחוקקים בכנסת, ישאפו להבין במה מעוניין הציבור, ויציעו חקיקה שתהיה מקובלת עליו. המצב כיום: לציבור יכולת השפעה קטנה מאוד. חשובים ממנו הם השותפים הקואליציוניים, מרכזי המפלגה ומנהיגיה, לוביסטים וקבוצות לחץ.

כל חוק שנחקק זוכה, במידה רבה מאוד של ודאות, לתמיכת רוב הציבור. אם זהו חוק שלא התקיים לגביו משאל-עם, המשמעות היא שלא הובעה התנגדות ציבורית משמעותית כלפיו; ואם זהו חוק שכן התקיים לגביו משאל-עם, הוא זכה בתמיכת רוב הציבור. המצב כיום: חוקים רבים עוברים בזכות עסקאות והסכמים קואליציוניים, חלקם בניגוד לרצון רוב הציבור: חוק הגיוס, חוק המרכולים, חוק הפונדקאות וחוק הלאום הן דוגמאות כאלה מהעת האחרונה.

מאפיינים רבים של השיטה פועלים בכיוון של הסכמה רחבה, עד כדי קונצנזוס. שלושה מהם חשובים במיוחד: 1. משאלי העם לגבי חוקים ספציפיים, מוכיחים במקרים רבים, לציבור ולנבחריו, כי חילוקי הדעות בעניינים קונקרטיים, אינם תמיד לפי מחנות פוליטיים. תופעה נסתרת יותר מעיני הציבור בשיטה הייצוגית ובמבנה הקואליציוני בישראל. 2. מנגנון ביטול החוקים, אשר כפי שתואר לעיל, מתמרץ את המחוקקים לחוקק חוקים הזוכים לתמיכה רחבה. 3. משאלי העם, כמנגנון קבלת החלטות מוסכם, מונע מהצדדים הפוליטיים לפרק את הקואליציה. שלושה גורמים אלה, כאשר הם פועלים לאורך זמן, מובילים לתובנה, בציבור וגם בקרב הנציגים, כי ניתן ורצוי לפעול במשותף לטובת הציבור, גם כאשר קיימת מחלוקת, משום שברור כי המחלקות תוכרע על ידי הציבור. בשווייץ, לאחר כ-100 שנות משאלי עם, הגיעו הפוליטיקאים למסקנה כי אין טעם בחלוקה לקואליציה ואופוזיציה, והקימו ממשלת אחדות לאומית המייצגת כמעט 90% מציבור, ופועלת כבר כ-60 שנה באותו הרכב. גם בישראל היו מספר ממשלות אחדות לאומית שתפקדו בדרך כלל טוב יותר מממשלות קואליציוניות צרות: ממשלת הרוטציה פרס-שמיר בשנות ה-80, שהדבירה את האינפלציה, וממשלות אשכול וגולדה בסוף שנות ה-60 - מלחמת ששת הימים ואחריה. ממשלות האחדות התפרקו בדרך כלל כאשר היתה החלטה שלא ניתן היה לגשר עליה. אולם כאשר יש מנגנון החלטה ציבורי, על ידי משאל עם, משברים כאלה עשויים להמנע. המצב כיום: הגישה היא אנטגוניסטית - חוקים רבים, ואפילו חוקי יסוד עוברים על חודו של קול. בהרבה מקרים, משיקולים אלקטוראליים אפילו מחוקקים חוקים שנויים במחלוקת כדי למצוא חן בעיני המחנה התומך.

משאלי העם מאפשרים לציבור להחליט לגבי חוקים נקודתיים. מעבר לכך, הנהגת יוזמה ציבורית, ככלי דמוקרטיה ישירה, תאפשר לציבור להציע חקיקה. המצב כיום: אין לציבור יכולת להגביל, או לכוון את יוזמות החקיקה של הנבחרים. יתרה מזו, ההשפעה בבחירות היא סוג של "עסקת חבילה" - בחירה במפלגה היא בחירה בכל המצע של המפלגה. בכך מוגבלת מאוד הבחירה של האזרח: עליו להחליט מי היא המפלגה שמצעה תואם במידה הטובה ביותר את דעותיו, ואשר מועמדיה גם טובים בעיניו.

עקרון הסובסידיאריות (השיורית) המקנה לרמות השלטון הנמוכות סמכויות מהותיות, יחד עם הדמוקרטיזציה שלהן, מאפשר לאזרחים להחליט בעניינים היום-יומיים החשובים באמת: חינוך ילדיהם, שירותי הבריאות והתחבורה, שיטור ועוד. המצב כיום: לאזרחים אין כל יכולת החלטה ספציפית או כללית בעניינים אלו.

מתן סמכויות ביצוע, ויכולת החלטה דמוקרטיות ברמות השלטון הנמוכות: המקומית ואזורית, יאפשרו לקבוצות מיעוט בעיקר, המתגוררות בהם לנהל את חייו באורח עצמאי. המצב כיום: החלטות השלטון המקומי כפופות להחלטות של שר הפנים.

קיום חוקה, או בשלב ראשון חוקי יסוד במעמד חוקתי (יחייבו אישור במשאל עם), מבהירים את כללי המשחק הפוליטי. חיוב אישור במשאל עם מקנה משנה תוקף לחוקי היסוד ולחוקה. המצב כיום: אין חוקה של ממש. חוקי היסוד הם בעלי מעמד חלש. ניתנים לשינוי, ומשונים על ידי הכנסת, לעיתים קרובות משיקולים קואליציוניים ופוליטיים. העדר החוקה מותיר את החברה הישראלית במצב של קונפליקט תמידי, בו הקבוצות השונות מנסות להשפיע ולקבוע עובדות בשטח.

השיטה מאפשרת לדעת לגבי כל חוק שנוי במחלוקת מהו רצון העם. ולכן ברור כי ההחלטות המתקבלות נתמכות על ידי העם. חוקים הזוכים ללגיטימציה ציבורית קלים יותר לאכיפה, ושיעור הציות להם גבוה יותר. המצב כיום: כל פוליטיקאי אומר את דעתו ומקדים לה את המשפט: "העם רוצה...". בפועל אף אחד לא יודע מה בדיוק העם רוצה.

שיטה המוצעת מונעת במידה רבה את עיוות רצון הבוחרים על ידי הסכמים קואליציוניים. למעשה, לא ניתן יהיה להתחייב בהסכמים קואליציוניים על העברת חוקים שאינם זוכים לתמיכת רוב הציבור. המצב כיום: הסכמים קואליציוניים מאפשרים העברת חוקים שאינם נתמכים על ידי רוב הציבור.